פסק-דין בתיק ת"א 2782-09

1.         התובע יליד 6.7.65, נפגע עת רכב לטענתו על אופניו בתאונת דרכים מרכב שאותו לא זיהה ונגרמו לו עקב כך נזקי גוף.

2.         הצדדים חלוקים בעניין נסיבות התאונה, שאלת האחריות וגובה הנזק.

נסיבות התאונה

3.         לגרסת התובע, יצא ביום 8.7.08 בשעות הערב בסמוך לשעה 19:30 לרכב על אופניו ברח' הרצל בעיר נס ציונה. בהיותו נוהג להתאמן על אופני כביש רכב על האופניים במתחם האצטדיון של נס ציונה לאיטו. לאחר שהספיק לעשות מספר סיבובים, ובהגיעו לצד המזרחי של האצטדיון ממול היציע, חש בפגיעה חזקה מאחוריו ,נפל, האופניים המשיכו בנסיעה מספר מטרים לאחר מכן, והוא איבד את הכרתו.

            כמוצהר ע"י התובע, איבוד ההכרה היה לפרק זמן לא מבוטל, וכשהתאושש בשעה 20:15 לא ראה את הרכב שפגע בו אלא מצא את עצמו כשהוא שוכב על המדרכה בסוף מפרץ החניה, ואופניו לידו. בהמשך פונה ע"י רוכב אופניים שהגיע לזירה שסייע לו להכניס את האופניים לרכבו, והוא נהג בכוחות עצמו לביתו. משם הוסע ע"י חבר לביה"ח אסף הרופא ברחובות.

4.         כיומיים לאחר התאונה מסר התובע עדות במשטרת ישראל ברחובות לאחר שעל פי דבריו עוד במהלך אשפוזו הגיע חוקר לגבות ממנו עדות. לאחר השחרור מביה"ח נערך מפגש שחזור התאונה בנוכחות חוקר תאונות דרכים.

במסגרת הודעתו במשטרה פורטה מסכת עובדתית רחבה הרבה יותר מהמפורט בתצהיר, וממנה עולה, כדברי התובע, אותם אישר גם בחקירתו, כי לאחר שהתאושש מאובדן הכרתו, הרגיש שמשקפי הראיה נמצאו בכיס אחורי של החולצה כשהן שבורות.

כדבריו (עמ' 7 ש' 12):

"כשאני התעוררתי אני זוכר שבהתחלה התיישרתי ולא הבנתי מה אני עושה שם. לאט התחלתי לחוש את הכאבים, אני זוכר זאת במדויק, שהפנים מדממות, ניסיתי לקום ולא הצלחתי בהתחלה, הרגשתי סחרחורת. תמיד יש לי בכיס של חולצת רכיבה מאחור טלפון נייד, ניסיתי להוציא את הטלפון הנייד ע"מ להזעיק עזרה. כשהכנסתי את היד לכיס של הטלפון מצאתי שם את המשקפיים שבורות. הם לא היו שבורות טרם התאונה, אלא מצאתי אותם שבורות. עשיתי את שיחת הטלפון, ולאט התחלתי להסתכל סביבי, ומה שהבחנתי שבמרחק של כ-7 מטרים מהמקום שבו התעוררתי היתה שלולית דם במרכז הכביש. מאוחר יותר כשהגעתי לבי"ח ושטפו לי את הפצעים נתגלו 4 פצעי שפשוף ללא קשר לפצעים האחרים מהתאונה. יש לי פה עדיין שתי צלקות בשתי הידיים."

על פי עדות התובע חנו כלי רכב  בצד השני של האצטדיון אולם לא היו עדי ראיה לתאונה.

הוא אישר כי לא הזמין אמבולנס ואף לא משטרה וההסבר שנתן לכך בהודעתו במשטרה היה, כי היה בהלם ללא ריכוז ומבולבל. בחקירתו הוסיף והסביר כי לנוכח פציעות קודמות שחווה בנסיעותיו באופניים, וע"מ שלא להדאיג את בני משפחתו, ניסה גם הפעם לראות בפציעתו כפציעה שגרתית אך לא העריך נכונה את חומרת המצב. רק לאחר שחש בכאבים קשים מנשוא בהגיעו הביתה הגיע למוקד רפואי תוך כוונה לקבל משככי כאבים, אלא שהרופא במקום הפנה אותו בדחיפות לחדר המיון.

התובע נחקר ונשאל ע"י ב"כ הנתבעת, הכיצד לא טרח להזכיר, ולו ברמז, את העובדה שנפגע מרכב בעת שנחקר ע"י המשטרה. בעניין זה הסביר כי בפועל לא ראה את פגיעתו של הרכב, אולם חש חבטה רצינית מאחוריו, שאודותיה דיווח לרופא בביה"ח כפגיעת רכב.

דיון

6.         לטענת ב"כ התובע, עלה בידי התובע להוכיח באופן סביר את קרות התאונה באופן שבו קרתה, ואילו הנתבעת לא הצליחה להפריך את העובדה שהתובע נפגע מכלי רכב בנהיגתו בכביש, ולא הוצג כל מנגנון פגיעה אחר אפשרי בנסיבות.

            מנגד ב"כ הנתבעת חזר והדגיש את העובדה, כי מדובר בעדות יחידה של בעל דין, אשר מחייבת הנמקה מיוחדת עפ"י סעיף 54 לפקודת הראיות.

            יתר על כן, לטענתו, התובע אף לא טרח להעיד מטעמו אף לא אחד מהמסייעים בידו סמוך לתאונה, ולא הציג ראיה בדמות תמונת האופניים להוכחת העובדה שנפגעו מכלי רכב.

7.         הלכה היא, כי בפגיעה בתאונת דרכים שהיא תאונת פגע וברח, על התובע הנטל להוכחת נסיבות התאונה והשקידה הראויה לבירור הפוגע.

            סעיף 12א(1) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים תשל"ה 1975 דורש מן התובע להוכיח במאזן ההסתברויות ששקל שקידה סבירה בניסיון לאתר את הנהג הפוגע.

            (ראה: ע"א 502/84 קרנית נ' אברהם הורוביץ, פ"ד מא (1) 542 (1987 ).